התייאשתי. החלטתי שאם אני רוצה ללכת למקום כל כך רחוק אני צריך קצת עזרה. אז החלטתי לתלות כמה מודעות שלקחתי מסטורמווינד ולתלות אותם על העצים שבדארנסוס. כעבור לא הרבה זמן בא איש אחד. שיער אפור זקן אפור עוד יותר, שיריון אפור ושתי חרבות גדולות לכל יד,הוא נראה מיומן ביותר ואפילו מסוכן.שאלתי אותו "אממ איך קוראים לך?" הוא ענה "לירמרון" החלטנו לבחון אותו, לא ידענו אם הוא יכול לבגוד בנו או לברוח בשעת מלחמה ולכן נתנו לו סדרת מבחנים בדו קרב נגדי ונגד ראלפי, לירמרון היה יריב ראוי וחזק והוא כמעט הביס אותי, אך למזלי הצלחתי לגבור עליו. משום מה הוא לא היה נראה כמו בן אדם רגיל, היה בו משהו שונה, משהו לא אנושי.

הוא הסתכל עלי ושאל בלחץ "נו?" אכן, צירפנו אותו לקבוצה. עמדתי לבדוק במפתי לאן ללכת אך לרוע המזל כנראה היא נלקחה על ידי הקובולדים מהגשר האדום. תכננו לשוט בסירה חזרה לסטורמווינד הטובה. עמדתי לשכור סוס חדש לדרכים הבאות והודעתי ללירמרון ולראלפי לחכות אך לפני שהלכתי לירמרון צעק: "חכה!" הסתובבתי והסתכלתי עליו בזלזול "מה אתה רוצה?" לירמרון הסביר לי בלגלוג "אי אפשר לקנות סוסים ובטח שלא בדארנסוס" הופתעתי לרעה, לא ידעתי מה לעשות, הליכה ברגל בממלכה המזרחית יכולה לקחת חודשים שלמים, שאלתי בכעס ובייאוש "מה?!. מה אני יכול לעשות" לירמרון גיחך שנראה שהוא ידע משהו שאנני יודע ואמר "יש פה זאבי לילה לשכירה ולא סוסים" נרגעתי, אבל עדיין חששתי כי לעולם לא רכבתי על שום חיית רכיבה אחרת שהיא לא היית ריודוק היקר שלי ובטח שלא זאבי לילה שכאלה, הוא אמר היכן המוכר והלכתי לשם.המוכר היה איש אלף לילית אשר אחז בידו חץ וקשת וכיוון לטרה, שיער לבן ובגדי עור פשוטים ולידו זאב קטן ומאחוריו זאב גדול יותר שישן, שאלתי אותו " שלום, אני מעוניין לקנות.."
אך הוא עצר אותי במהירות רבה "אני מכיר אותך, איך אני יכול לתת לך משהו כזה יקר ערך אם אני בכלל לא מכיר אותך או בוטח בך!" הוא צעק. סיפרתי על המסע שלי אל המקדש השחור והוא הסכים, שכרתי שני זאבי לילה: לי ולראלפי. אפילו שבכלל לא הכרתי את זאב הלילה נראה לי שלי ולו תהיה דרך ארוכה מאוד ביחד ואפילו נתנתי לו שם:"קארוק".הספינה הגיעה בה אנשים שלבשו בגדי סוחרים אשר חיכו להגיע לנמל בכפר רות'רן.
עלינו על האונייה וחיכינו,ידענו שהמסע הזה לסטורמווינד ייקח כמה ימים טובים. אבל בכל זאת עלינו על האונייה והפלגנו. רגע לפני שהאונייה הפליגה, שמעתי כל צרוד שצועק "רגע! חכו לי!" עיני חשכו, זה היה איש-מת מצבא המתים אשר זעק את זה. הרמתי את חרבי וקיוויתי שנפליג לפני שהוא יעלה על הסיפון. פחדתי וגם תהיתי לעצמי: איך איש-מת הגיע לנמל והיכן השומרים שישספו את גופתו המצחינה. לרוע המזל הוא הצליח לעלות על הסיפון. לירמרון הרים את שתי חרבותיו והתחיל לסובב אותם מסביבו, ראלפי הרים את סכינו והתרחק כמה צעדים אחורה. אני צעקתי עליו "מי אתה ומה אתה רוצה מאיתנו" האיש-מת נראה מפוחד ושאל בגמגום "מה, מה אני עשיתי?"כעבור כמה רגעים הוא צחק והתכל עליי עם עיניו הצהובות "אני מבין, אתם פוחדים מהמראה שלי, רגע אחד, אמדר האם זה אתה?. אתה לא מזהה אותי!" היה בו משהו מוכר ואז נזכרתי: ת'ירמת'ר!, הקוסם שהציל אותי מהאורקים שביער אלווין!
שמחתי ולחצתי את ידו ומיד אחר כך שאלתי אותו באכזבה: "למה ברחת כשחיכיתי לך בסטורמווינד?" הוא הסביר: "חבורה של אורקים חטפו אותי אבל הצלחתי בכל זאת להשתחרר למזלי . אה כן הפכתי לאיש-מת על כך כשחטפו אותי, אחד מן השבט שם היה איש-מת שנשך אותי". הליפה האדומה שהייתה לו הפכה לסגולה-שחורה, ושיערו הצהוב נשר כולו, ושרביטו הפכה לשחורה כרעל.
היה לו קול דומה יחסית לת'רת'מר ואותו מבטא אנושי והאמנתי לו. "ראלפי שונא איש מסריח" ראלפי אמר בכעס רב.
אך לפתע לירמרון הריח משהו "אני מריח משהו רע, משהו, אורקי" לפתע, שמענו עוד ספינה לידינו, זאת הייתה ספינת של אורקים!.







הם התחילו לתקוף אותנו ולא הייתה לנו ברירה אלה לתקוף אותם בחזרה. ת'ירמת'ר זרק את החבל שכנראה קנה מסוחרים בדארנסוס לספינה האוינת והשתמשנו בחבל לעבור לספינה ולהרוג את האורקים ששם.
היה קרב קשה וכמעט בלתי אפשרי.חרבי הותזה בדם מגעיל של אורקים שהרגתי מסביבי עד שפתאום. החרב של אבי נשברה!
כשהרגתי אורק אחד.

לא היה לי מה לעשות, אורקים רבים היו סביבי אבל אז, ת'רמת'ר הקפיא את כל האורקים הללו, לא היה לי מספיק זמן להודות לו והמשכנו בקרב, אחרי שת'ירמת'ר הציל אותי שברתי את הפסלים הקפואים של האורקים בעזרת חרבי השבורה.
אך לפתע, דבר מוזר קרה, לירמרון התרגז,ולא בצורה רגילה, אלה בצורה קצת שונה.
אורקים רבים קפצו עליו והוא התחיל לגדול יותר ויותר עם הזמן שחלף, והוא נהיה חזק יותר ומפחיד עוד יותר, הוא הפך למה ששמעתי בילדותי ופחדתי מכל, איש זאב!.








הוא המשיך להרוג את כל האורקים וילל יללה מרעישה ביותר.כוחותינו גברו על הספינה וחזרנו לספינתינו הקודמת והשארנו את ספינת האורקים להישרף עד כדי עפר.
שאלתי את לירמרון "מה,מה קרה לך!" לירמרון אמר בקול שונה יותר מקולו הקודם והסביר "אני באתי מהעיר גילנס שליד קרחות היער טיריסיפל אשר נדבקה בקללה שהופכת אנשים לזאבים על ידיד נשיכה ואני ננשכתי על ידי אחד מהם,בהתחלה התושבים האנושיים של גילנס חשבו אני חיה אבל מאוחר יותר הם גילו את הצד האנושי שבי והתחלתי לעזור להם ובוף גילנס נהרסה ולא הייתה לי ברירה ועברתי לגור בדארנסוס."

אני יודע שזה קצת מלחיץ בהתחלה אך זאת צורתי האמיתית ואתה צריך להתרגל אל זה". ראיתי שהוא שולט בעצמו וידעתי שזה הוא. לירמרון חזר לצורתו הקודמת והמשכנו במסע. סוף סוף הגענו אליה, סטורמווינד, כל כך התגעגתי לעיר הזאת, החלטנו לשבת ולהירגע.
שתינו וחגגנו במסבאה הקרובה, תכננו ללכת לדאלארן,עיר השמיים, בגלל הקוסם המסיטורי שיכול לייצר שאר שיוביל אותנו לדריאנור, היבשת שבו נמצא המקדש השחור, אך שלפתע שמענו צעקות של עזרה,לא ידענו מה קרה עד שראינו אורק שנכנס בפראות למסבאה, האורק היה לבוש בחליפה אדומה ונראה כמו אחד מהחיילים האורקים ששומרים על אורגרימר, שיערו היה שחור כמו פחם וחלק ובגרזנו היה עור דם של בני אדם חפים מפשע, האורק התחיל לצעוק בשפת אדם שבורה "להרוג!" והרג ככמעט כחצי מהאנשים שם והחריב את המסבאה כולה מבלי שום סיבה, הרגנו אותו במהירות ויצאנו מהמסבאה ההרוסה, ראינו את סטורמווינד מלאה באורקים אכזריים אשר נלחמים בשומרים.
היו יותר מדי כדי שנוכל להילחם בהם,אז החלטנו לברוח משם,הספינה הקרובה ביותר היא משום מה הספינה לנורת'אנד, רצנו בזריזות אליה והלכנו משם,ימים שלא שמעתי על סטורמווינד, הייתי מודאג מכך שסטורמווינד בסכנה ולא יכולתי לעשות משהו. דאגתי התפוגגה במהירות כשראינו ספינה של אורקים בדרכינו, לרוע המזל זאת היית אחת הספינות במכובדות ביותר שלהם,אחת מהספינות של שר המלחמה גארוש צעקת הגיהנום. שמעתי אליו רק דברים רעים ואכזריים ביותר.לא היה לנו מה לעשות אלה להתחבא בתוך הספינה,וכך עשינו זאת, קבוצה של אורקים באו מהפינה האוינת דרך גשר מעץ ובדקו לאנשים שעדיין חיים, למזלי למדתי אורקית בסיסית בילדותי על כך שאבי לימד אותי ואני עוד זוכר שהוא אמר "אם יום אחד תתקל בשרץ אחד כשזה לפחות תבין מה הוא רוצה ממך".הבנתי על מה שהם דיברו, אחד מהאורקים היה עטוף בשיריון כסוף וגלימה אדומה,הוא כנראה היה המנהיג של הספינה,הוא "תבדקו אני לא רוצה להשאיר עוד שרידים מהגזע המגעיל הזה!." הוא פקד על שאר האורקים. האורקים חיפשו אותנו והתייאשו. כל האורקים התייאשו ואמרו בפה אחד "לא מצאנו אותם, המרתף חשוך שם לגמרי." המפקד כעס והתחיל לצעוק "למה לא הבאתם מנורה או לפיד כלשהו, עכשיו כנראה יש עשרות ניצולים שילכו חזרה לסטורמווינד המגעילה!" "בוא כבר נחזור לאורגרימר" התייאש אחד האורקים. המפקד הסכים איתו והורה להם לחזור לספינה שלהם. וכך ניצלנו. האורקים הלכו ושרפו את ספינתנו.

זה היה מעשה אכזר למרות שזה מה שאנחנו היינו עושים.
למזלנו, בין האש האיומה הייתה ספינה קטנה אשר הספיקה למקום של בערך כחמישה אנשים. עלינו עליה ללא מזון, פצועים ועייפים לנורת'אנד. כעבור כמה ימים הגענו סוף סוף לשמורת ווליאנס אשר בבוראן טונדרה, ממש ליד דאלראן. היינו מאושרים אבל ידענו מה מטרתנו היא ללכת לדאלארן. היינו עבודים בעיר אבל למזלנו ראלפי מצא מוכר גריפונים ושמח "ראלפי עומד לעוף!" ראינו את האיש שמוכר גריפונים והחלטנו ללכת לשם.

הראנו לו לאן אנחנו רוצים לעוף והוא נתן לכל אחד מאיתנו גריפון מיוחד משלו. פעם ראשונה בחיי שעליתי על גריפון. הרגשתי את הרוח בשערי, את המהירות העצומה, את השמיים הכחולים, את הנוף שמתחתנו ואת קלילותו של הגריפון,וכעבור כמה שעות קצרות הגענו אליה. דאלארן.









שיריוני החלוד ועתור דם שנוצר בדאלארן התחיל לזהור כמו שיריון חדש אשר חושל מנפח מקצועי.בכל זאת ניקינו את הנשקים שלנו מדם והורדנו אותם, קנינו אוכל מסוחרים וכל אחד מאיתנו קנה שיריון וחרב חדשה לגמרי.אבל שמרנו את השריונים ואת חרבותינו הישנות. הלכנו לאיש המיסטורי שיכול לפתוח שער בדיוק כמו השער השחור ולהוביל אותנו על למקדש השחור.ידענו שאנחנו מעט מדי כדי להגיע למקדש השחור לכן תלינו מודעות שלקחנו מסטורמווינד בדיוק כמו שתלינו בדארנסוס. שתי אנשים הגיעו וצירפנו אותם להמשך המסע. דטלקאן. דראניי אביר קודש בעל שיער שחור קצר וחליפה קורנת במיוחד מאור ופטיש סגול. הוא היה מיומן ביותר ואפילו לירמרוןוהוא נלחמו ביחד פעמים רבות בקרב על גילנס כפי ששמעתי. לירמרון ודטלקאן הם חברים טובים והקשר שלהם מיוחד אך לא בטתחתי בוא ואפילו קצת זילזלתי בו, ואלדרין, אלף דרואיד, שיערו ירקרק וזקן ירוק גם כן היה לו, חליפה שעשויה אך ורק מעלים ירוקים ושרביט חומה מוקפת בעלים ורצה ירוק בה. הוא מוכשר במיוחד ואפליו הוא היה איתי בטורניר בסטורמווינד, הוא לאומת זאת הכרתי אותו טוב מאוד בכך שהוא חברו הטוב ביותר של אח שלי והוא הציל את חייו כמה פעמים כפי ששמעתי באחת מההרפתקאות שלהם, וכך החלטנו כולנו ללכת אל הקוסם המיסטורי אשר ייצור את השער אל מרכז אש הגיהנום. הוא התחיל לפתוח לאט לאט את השאר ונכנסנו אליו. אההה סוף סוף הגענו ליבשת דריאנור. היבשת שבה נמצא המקדש השחור המקולל אך לפתע...

סיפור יפה מאוד, אבל שוב כמו בפעם הקודמת, כדאי לך לבדוק שגיאות כתיב בוורד לפני שאתה מפרסם סיפור. אם נתעלם מזה, הסיפור טוב מאוד!